החלטה בתיק בש"פ 7911/12

1.        לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לנוער, שניתנה ביום 25.10.2012, בתיק מ"ת 3120-10-12 (כב' סגן הנשיאה, י' צבן), בגדרו הוחלט לעצור את העורר עד לתום ההליכים במשפטו.

כתב האישום שהוגש נגד העורר

2.        נגד העורר, קטין יליד 10.2.1998, תושב בית חנינה, הוגש כתב אישום המייחס לו שתי עבירות של מעשה סדום, לפי סעיף 347(ב) בנסיבות סעיף 345(ב)(1), (2) ו-(3), ובזיקה לסעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן חוק העונשין); תקיפה, לפי סעיף 379 לחוק העונשין; פציעה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 335(א)(1) ביחד עם סעיף 334 לחוק העונשין; איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין; וניסיון גניבה, לפי סעיף 384 ביחד עם סעיף 25 לחוק העונשין.

3.        בכתב האישום נטען כי ביום 1.10.2012 בשעות הצהריים, הבחין העורר בקטין כבן 10 (להלן: המתלונן) אשר יצא מבית הספר בתום יום הלימודים, בדרכו לביתו. העורר ניגש אל המתלונן, אותו לא הכיר לפני כן, וגרר אותו באיומי סכין לרחוב סמוך. לאחר מכן, דרש העורר מהמתלונן לגנוב עבורו זוג אופניים שהיו בסמוך, וכאשר סרב המתלונן לדרישה זו, סטר לו העורר.

           המתלונן, אשר פחד מהעורר, ניגש למקום חנייתם של האופניים, אך בשל המצאות אנשים, לא יכול היה לבצע את המעשה. או אז, דרש העורר מהמתלונן כי יגנוב את האופניים למחרת היום, והוביל את המתלונן לגבעה ריקה מאדם, ליד בית הספר.

           העורר דרש מהמתלונן להתפשט, תוך שהוא מאיים עליו בסכין, אך המתלונן סירב לכך. בתגובה, תקף אותו העורר בכך שהכה אותו בפניו במכות ובאגרופים וגרם לו לדימום באפו. בעקבות המכות נאלץ המתלונן לציית לעורר, אשר הורה לו למצוץ את איבר מינו עד שהגיע לזקפה, ובהמשך, דרש העורר מהמתלונן לכרוע על הרצפה והכניס את איבר מינו לפי הטבעת של המתלונן, תוך שהוא גורם לו כאבים עזים. לאחר שביצע את זממו, נמלט העורר מהמקום.

תסקיר מעצר בעניינו של העורר

4.        בית משפט קמא, אשר דן בבקשת המשיבה לעצור את העורר עד לתום ההליכים במשפטו, הפנה את העורר אל שירות המבחן לנוער לצורך הכנת תסקיר מעצר בעניינו.

           בתסקיר, מיום 24.10.2012, נאמר כי העורר נמנה על משפחה ערבית מוסלמית המונה זוג הורים ושבעה ילדים, ומתגוררת בבית פרטי בבית חנינה.

           בשיחה עם קצינת המבחן, הביעו ההורים את הפתעתם למשמע החשדות שיוחסו לבנם, שכן לדידם מדובר במעשים שאינם מאפיינים אותו ואת התנהגותו הכללית.

           העורר עצמו טען כי הוא מתקשה מאוד במעצר, ולפי דיווח קצין מבחן, אשר פגש בעורר, עולה כי הוא מפוחד והלום מהמעצר, הוא חסר בטחון ובעל דימוי עצמי נמוך. הוא גילה נכונות ומוטיבציה לטיפול, וקצין המבחן הביע את דעתו כי לאור גילו הצעיר ומצבו במעצר, קיימת חשיבות למצוא לו חלופה הולמת.

           בתסקיר צויין כי הורי העורר מבינים כי בית המשפחה בבית חנינה אינו יכול לשמש כחלופת מעצר, בשל מגורי קורבן העבירה בסמיכות מקום, ולכן הציעו להעתיק את מקום מגוריהם לדירה שבבעלותם במחנה הפליטים שועפאת, שם ימצא העורר במעצר בית.

           בהתייחס לחלופה זו, נאמר בתסקיר כי היא אינה מספקת וכי יש צורך בחלופת מעצר מוסדית עבור הנער. בשיחה עם ההורים ועם העורר ניתנה הסכמה לחלופה זו. דא עקא, שבתסקיר נאמר כי אין מקום פנוי במעון נעול, העשוי לשמש כחלופה מוסדית, בשל תפוסה מלאה.

           בנסיבות אלה, התלבט שירות המבחן באשר להמלצה אודות העורר, שכן, מחד גיסא, מדובר בעבירות חמורות ביותר, ומאידך גיסא, אין אפשרות לקליטתו של העורר לחלופה מוסדית, בחודשים הקרובים. לפיכך, הושאר הנושא לשיקול דעתו של בית משפט קמא.

החלטת בית המשפט המחוזי לנוער

5.        ביום 25.10.2012, ניתנה החלטתו של כב' השופט י' צבן, סג"נ, אשר ציין בפתח דבריו כי אין מחלוקת לגבי קיומן של ראיות לכאורה והתקיימותה של עילת מעצר. לאחר עיון בתסקיר המעצר, החליט בית משפט קמא כי העורר ייעצר עד לתום ההליכים במשפטו.

           שירות המבחן הונחה לבדוק, מעת לעת, אם התפנה מקום במעון השיקומי ולדווח על כך לבית המשפט עד ליום 28.11.2012.

           כמו כן, נקבע דיון מעקב ליום 2.12.2012, בבית משפט קמא.

הערר